הלב והמעיין / רבי נחמן מברסלב

הלב של העולם

כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב. ולב העולם הוא קומה שלימה, כקומת אדם, עם פנים ועם ידיים ורגלים. אלא שאפילו הציפורן הקטנה ברגלו של לב העולם מלובבת יותר מכל לב אחר.
בקצה העולם יש הר גבוה ועל ההר נתונה אבן גדולה ומן האבן נובע מעיין. ובקצהו האחר של העולם שוב יש הר גבוה ושם לב העולם. ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף וכמיה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב. ולב העולם שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו, וחולשה שניה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להנפש מעט ולהשיב רוחו באה ציפורה גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה. אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות. ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו יצטרך לרדת מעל פסגת ההר ואז יעלם מנגד עיניו ראש ההר השני ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע. יגווע הלב יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.
והמעיין אין לו זמן משלו, כי אין הוא נמצא בתוך הזמן כלל, והוא מתקיים מן הזמן שהלב נותן לו במתנה. ועיקר התהוותו של הזמן הוא על ידי החסדים של אמת. ואני – כך מספר והולך אותו קבצן כבד פה – אני הוא שמתהלך בעולם, מלקט ומקבץ את כל החסדים של אמת ומביא אותם אל זה האיש הגדול, איש חסד של אמת, והוא עושה מהם את הזמן. כילה לעשות יום אחד מיד הוא מביאו במתנה ללב העולם ולב העולם נותנו במתנה למעיין. ובכל יום ויום, כשנוטה היום לערוב, מתחילים הם להיפרד זה מזה באהבה רבה בחיל ובזיע, שאם לא יספיקו החסדים אשר בידי האיש הגדול, איש חסד של אמת, כדי לעשות מהם יום חדש יהיה זה יומם האחרון ואף הם יסתלקו עם הסתלקותו של היום. והם אומרים זה לזה חידות וזמירות ושירים נפלאים של געגועים וכליון נפש. וגם היום המסתלק נפרד ויוצא בזמירות ובשירים נפלאים, וכלולות בהם כל החכמות שבעולם. וכל יום שונה מחברו: יש ימים של חג ומועד ויש ימים של תענית ואבל. יום יום וזמירותיו, יום יום ושיריו.

מתוך סיפורי מעשיות רבי נחמן מברסלב, מהדורת יהודה יערי, הוצאת מוסד הרב קוק